התגלית

רק לאחרונה החליט ברוס ביץ’ לסיר את המעטה מעל הפרויקט שלו, פרויקט שנמשך שנים. כל העולם יכול כעת לגלות מדוע נקנו ונקברו אוטובוסים, במהלך שנים רבות של עבודה קשה.

סוף סוף נבין למה הקשיש הזה קנה והטמין אוטובוסים, מטר וחצי מתחת לאדמה! הסיבות שהובילו אותו להיכנס  להרפתקה המטורפת הזו סוקרו ברחבי העולם והתקשורת, ועדיין קשה להאמין לסיפור הזה.

חוויה שמסבירה הכל

ברוס ביץ’ נולד בקנזס ב-1934, לא היו לו חיים קלים. לאחר זוועות מלחמת וייטנאם, הוא החליט לעבור עם אשתו לקנדה, שהייתה מבחינתו מדינה בטוחה יותר, ברוס ביץ’ לא שכח את רצונו לחיות בשלום. הוא הפך את השמים והארץ כדי לנסות לברוח מעברו ששינה את חייו כחייל. אחרי המלחמה, שום דבר כבר לא היה כמו קודם.

איומים

בסוף שנות ה-70 חשש ברוס ביץ’ מאיומה של מלחמה גרעינית בין רוסיה לארצות הברית. כדי להתמודד עם הסיכון הזה, הוא לקח על עצמו פרויקט חיים גדול. פרויקט שהיה קרוב ללבו יותר מכל דבר אחר.

הוא לא חיכה לאסון שיקרה, האיש העדיף להקדים תרופה למכה. וזה בדיוק מה שעשה, הוא לא חסך באמצעים ליישום הפרויקט שלו.

הפרויקט

התוכנית שלו התחילה להתגבש. יצא לדרך פרויקט בשם ‘התיבה שתיים’, ז”א הטמנת האוטובוסים מבתי הספר. סוף סוף ניתן להתחיל בבנייה. במשך שנים לא נשאר אדם אחד שהיה אדיש לפרויקט שלו, ובוודאי לאחר שהוא הסביר הכל לעולם כולו.

אם הגעתם עד כאן, אתם מתחילים להבין מדוע לברוס ביץ’ היה רעיון לאסוף כל כך הרבה כלי רכב לפני שיגיע אסון המלחמה הקרה.

הכפר הקנדי של הורנינג’ס מילס

בתחילת שנות ה-70 נפרד ברוס ביץ’ מארצות הברית כדי לעבור לכפר הקנדי הורנינג’ס מילס. האיש מלווה באשתו יצא לדרך, ללא חרטה על שהשאיר את העולם הישן שלו מאחור.

 הורנינג’ס מילס הוא כפר מבודד למדי אך ציורי. אזור מושלם להימנע מאיומי המלחמה הקרה.

שלבי בנייה

ב-1980 החל ברוס ביץ’ את הפרויקט הגדול שלו. לשם כך הוא החליט לקנות אוטובוסים ישנים מבתי ספר. תמורת סכום צנוע של 300 דולר לאוטובוס. האיש לא רצה להחליף מנוע או לעשות מחדש את הצבע, אלא קנה אותם בגלל המבנה המוצק שלהם.

ואכן, הוא לא היה צריך שהאוטובוסים יהיו תקינים, פשוט שהמרכב יהיה ללא חורים ובמצב פנימי עמיד לאורך שנים. שני הפרמטרים הללו היו חשובים מאוד לפרויקט שלו.

אוסף יפהפה

במשך כמה שנים של בנייה ורכישה, ברוס ביץ’ הצליח לצבור אוסף מדהים של 42 אוטובוסים מבתי ספר. הוא אחסן אותם ליד ביתו. צילום האוויר מדבר בעד עצמו.

בשנת 1985, הוא היה מוכן לשלב הבא של פרויקט חייו הגדול. אבל למה הוא היה צריך לאסוף כל כך הרבה אוטובוסים? זו שאלה שהוא שאל את עצמו לפני שהתחיל את הפרויקט.

אוטובוסים מבתי ספר בלבד

לברוס ביץ’ היה רעיון ברור ותוכנית מאוד מדויקת. אוטובוסים מבתי ספר היו הכלי המושלם כי הם מרווחים ופתוחים. ברור שברוס תכנן להסיר את כל המושבים כדי להגדיל את שטח הפנים כמה שיותר.

הודות לחוקים הנוקשים בארה”ב, הגגות של האוטובוסים היו מחוזקים בקורות פלדה, כך שיהיו בטוחים יותר לילדים. יתרון המאפשר לאוטובוסים הללו לשאת משקל רב על הגג שלהם. זה בדיוק מה שהוא היה צריך.

תהליך ארוך

לברוס נדרשה סבלנות… האיש ניסה להטמיין את אוטובוסי בית הספר בשטח הקטן שלו, שטח של 50 דונמים. זה היה כמו לשחק טטריס, אבל בחיים האמיתיים, ועם צעצועים במשקל של כמה טונות.

חיתוך המסגרות נעשה לבניית מסדרונות, להגדלת מקומות אחסון או ליצירת מחיצות. האוטובוסים היו אמורים לעמוד זה אחר זה וכל הפרויקט צריך היה להיות כמו מסדרון גדול כדי לאפשר את הכנסת האנשים והסחורות.

עזרה חשובה

ברוס ביץ’, יכול היה לסמוך על עזרת אנשים רבים. הוא לא היה לבד בעבודה. לאט לאט החלה להיווצר סביבו קבוצה קטנה של מתנדבים. כשהם חולקים את אותם ערכים, הקבוצה הזו ידעה ללכת בעקבות ברוס ביץ’ ושאיפותיו.

עזרה משמעותית להגשמת החלומות הכי פרועים שלך. ואכן, לעולם הוא לא היה יכול לבצע את הפרויקט הזה לבד, פרוייקט כזה דורש כוחות פיזיים, אך גם כוחות נפשיים עצומים, כדי להגיע למטרה.

חיים חדשים לאוטובוסים

לאחר איטום המסגרת למים, החלו לצקת בטון על המבנה, ברוס הצליח לכסות את המבנה שלו ב-4 מטרים של אדמה. בלתי נראה למבקרים מבחוץ, אך מאובטח מתחת לשכבת בטון ואדמה.

עם יותר מ-1000 מטרים רבועים של בונקר בלתי נראה, האיש הבטיח לשכן בו יותר מ-500 אנשים. עיר מחתרתית אמיתית שהפכה למציאות.

מגה-מתחם זה נחשב לאחד המבנים התת-קרקעיים הגדולים בצפון אמריקה. גאווה גדולה לברוס ביץ’. אבל המלחמה לא הסתיימה, וכמה קרבות עוד יגיעו בהמשך הדרך…

יסודיות בריאה

לפתח קהילה

ברוס הביא  הרעיון והיוזמה, אך הפרויקט הזה הוא פרי מעשיהם של הרבה אנשים. לפחות 50 אנשים מהורנינג’ס מילס, חברי הקהילה ההישרדותית, הצליחו לעזור לברוס. אבל למה לקחת חלק בפרויקט המטורף הזה? מה חיפשו המשתתפים בהרפתקה יוצאת הדופן הזו ? המוטיבציה הראשונה של קבוצת המתנדבים הייתה ללא ספק שמקומם מובטח בבונקר העצום. לאחר סיומו, ‘התיבה שתיים’ יכלה להכיל את החברים שהשתתפו בבנייתו.

המתנדבים ממשיכים לתחזק את המבנה במספר סופי שבוע בשנה, על מנת לשמור על מקומם אם אי פעם העולם יתמוטט.

ניקיון עיקרון בסיסי

להיות מוגן מפני התקפות גרעיניות זה דבר אחד, אבל לשרוד בתוך המבנה זה דבר אחר. בתפוסה מלאה, המבנה מהווה סיכון מסוים לדיירים אם אינם פועלים לפי הכללים הבסיסיים.

בפנים, אדם חולה עלול להיות קטלני לקבוצה. אבל איך למנוע כניסת אנשים חולים? לכך נקבעו כללי היגיינה ברורים שחייבו את כל החברים בקהילה

ילדים תחילה

ברוס ביץ’ גם בנה מגרש משחקים לילדים. מרכיב חיוני להישרדות יעילה של כולם

זה היה הכרחי לחלוטין לאפשר לילדים ליהנות ולשחרר קיטור, על ידי כך שהם ישכחו את העולם שבחוץ. אם הילדים מרוצים, הכל יהיה הרבה יותר קל להורים ולשאר הקהילה.

לא חוקי?

הרשויות המקומיות סווגו את המבנה כסכנה ציבורית, בנוסף, לברוס ביץ’ לא היו היתרי בנייה משלטונות אונטריו, במשך השנים, הוא נאלץ לעמוד לדין לפחות 30 פעמים! גם שרותי הכבאות לא היו מרוצים מדי מ’התיבה שתיים’, וסווגו אותו כמסוכן לשריפה. הם סגרו את האתר מספר פעמים ואף הופיעו בעצרת שערך ברוס בשטחו בניסיון לסגור אותו לחלוטין.

ברוס מאמין שהניסיונות הללו לסגור את המבנה שלו אינם לגיטימיים והם רק הסחות דעת, מהעבודה החשובה שהוא מנסה לעשות. הוא היה משוכנע בזכויותיו והיה נחוש להמשיך

ביטחון לפני הכל

לדברי ברוס, הפרויקט הוא הומניטרי וחסר אנוכיות, הוא מסביר כי כולם יתקבלו בברכה ב’התיבה שתיים’, ללא קשר לדתם, צבעם או אמונתם. עבורו, המרכיב החשוב ביותר בהישרדות הוא ללא ספק הבטיחות של המין האנושי. המטרה שלו הייתה מאוד ברורה מלכתחילה: להגן על כמה שיותר אנשים במקרה של אסון כדי לבנות מחדש את העולם שאחרי.

אופטימיסט פסימי

בתקווה להישרדותה של כלל האנושות, ברוס ביץ’ בכל זאת מבטא את הפסימיות שלו כלפי העולם שבו אנו חיים. הוא הצהיר: “אני אופטימי לגבי העתיד ארוך הטווח של האנושות, אבל פסימי לגבי העתיד המיידי”.

למרות שהוא מאמין שהאסון צפוי, הוא גם מאמין שזו תהיה הזדמנות לבנות מחדש חברה טובה יותר לעתיד בריא יותר.